14.      אילו מיצינו בכך את הדיון בעניין ניכוי התגמולים, כי אז הייתה נובעת מכך התוצאה שהמערערת תחויב לשלם למשיב את מלוא סכום הפיצויים בלא שתוכל לזקוף לזכותה ניכוי כלשהו של תגמולים, וזאת על אף העובדה שבית המשפט אימץ את טענתה בדבר היות התאונה תאונת עבודה. תוצאה כזו יש בה מידה של בעייתיות. היא עלולה לעודד קנוניות בין מעבידים ובין עובדים (כגון הקטין - המשיב שבפנינו), המועסקים בלא ששולמו עבורם דמי ביטוח למל"ל. מה ימנע ומה ירתיע בעתיד עובדים, וחשוב מזה מעבידים דוגמת המשיב 2, מלהציג בפני המל"ל ובפני בית המשפט גרסה שקרית לפיה לא התקיימו ביניהם יחסי עובד ומעביד? העובד לא יימצא חסר, אף אם ידבק בגרסה שקרית כזו. הוא יקבל את מלוא הפיצוי מידי המבטחת. והמעביד? המעביד שלא שילם דמי ביטוח עבור אותו עובד והכחיש את קיומם של יחסי עבודה לאחר שהעובד נפגע, ייצא פטור בלא כלום עם דחיית תביעתו של העובד על ידי המל"ל. הבעייתיות שבה מדובר מודגשת בייחוד נוכח העובדה כי אי תשלום דמי ביטוח למל"ל על ידי המעביד עבור הנפגע שעבד אצלו, אין בה כדי להכשיל על הסף את תביעת הנפגע מן המל"ל לדמי פגיעה ולהכרה בתאונה כתאונת עבודה. לעניין זה קובע סעיף 365 לחוק הביטוח הלאומי כי:   היה אדם חייב לפי חוק זה לשלם דמי ביטוח בעד הזולת ולא שילמם, יראו, לענין הזכות לגמלה, כאילו שולמו.               
במקרה כזה עומדת למל"ל מכוח סעיף 369(א) לחוק הביטוח הלאומי, זכות שיפוי כלפי המעביד שלא שילם את דמי הביטוח, כדי סכום הגמלה ששילם לעובד שעבורו לא שולמו דמי הביטוח כאמור. אלא שנוכח דחיית תביעתו של העובד על ידי המל"ל - דחייה המבוססת למשל על גרסה שקרית שהוצגה בפניו על ידי העובד והמעביד כאחד כתוצאה מקנוניה שנרקמה ביניהם - ממילא אין המעביד צפוי לתביעת שיפוי מצד המל"ל על פי סעיף 369(א) לחוק הביטוח הלאומי. והמערערת? המערערת אף שהצליחה להוכיח כנדרש את דבר קיומם של יחסי עובד ומעביד ואף שבמקרה רגיל בו מתקיימים יחסי עובד ומעביד כאמור, זכאית היא לנכות את סכום התגמולים המשתלמים לעובד על ידי המל"ל מסכום הפיצויים שבתשלומם תחויב, לא תעמוד לה זכות הניכוי במקרה כזה והיא תחויב בתשלום מלוא סכום הפיצויים לידי הנפגע.  












 

 15.      בעייתיות זו המתעוררת נוכח התוצאה אליה הגיע בית משפט קמא, היא שעמדה בבסיס ההחלטה אשר ניתנה על ידנו במהלך שמיעת הערעור והערעור שכנגד בדבר צירוף המל"ל כמשיב בהליכי הערעור. ביקשנו לבדוק עמו האם פרט לשתי האפשרויות שבחן בית משפט קמא – ניכוי או אי ניכוי של תגמולים רעיוניים – המשלימות שתיהן עם דחיית התביעה של המשיב על ידי המל"ל, קיימת אפשרות אחרת לפיה תיסלל בנסיבותיו החריגות של המקרה דנן הדרך לשוב ולבחון הכרה בתאונה הסמכות אינן יכולות לעמוד ומשקבענו יחד עם זאת שהמל"ל אשר לא היה צד להליכים בבית משפט קמא, אינו נתפס בקביעותיו של בית משפט קמא ואינו מחויב לפעול על פיהן, יש להוסיף ולבחון האם ראוי שהמל"ל, בבואו להחליט בתביעת המשיב לעניין הכרה בתאונה כתאונת עבודה, ייתן משקל להחלטת בית המשפט המחוזי הגם שאין בהחלטה זו כדי לחייבו. נראה כי הגישה שבחר בה המל"ל במקרה דנן ולפיה התעלם לחלוטין מקביעתו של בית משפט קמא בעניין זה, היא גישה שקשה לקבל. המל"ל הוא גוף ציבורי בעל יעוד חברתי שהוקם על פי דין (ראו ע"א 255/74 המוסד לביטוח לאומי נ' אלמוהר, פ"ד כט(1) 11, 14 (1974)). על כן, בהבדל מגורם אינטרסנטי פרטי השואף להגיע לתוצאה המיטבית מבחינתו והמרכז את מאמציו להשגתה, מלווים את המל"ל בכל פעולותיו עקרונותיו של המשפט המנהלי וממנו ניתן לצפות כי ישווה לנגד עיניו ויבחן בעת קבלת החלטותיו מכלול רחב של אינטרסים ציבוריים, ככל שהם רלוונטיים לעניין. משהונחה בפני המל"ל במקרה שלפנינו החלטתו של בית המשפט המחוזי, ואף שהחלטה זו אינה מחייבת אותו בבחינת "כזה ראה וקדש", ניתן היה לצפות שהמל"ל ייתן לה משקל ויבחן את הראיות שהובילו אליה. עוד ניתן היה לצפות כי ככל שיחליט המל"ל לסטות מאותה החלטה יפרט וינמק את הטעמים לכך. המל"ל לא עשה דבר מכל אלה. תחת זאת, בחר לאמץ אל חיקו את גרסתם המכחישה של העובד והמעביד ואף שהפעיל את סמכות החקירה הנתונה לו בדין לא זימן לחקירה את אותם העדים שעל סמך עדותם שוכנע בית המשפט המחוזי כי התאונה תאונת עבודה הייתה. המל"ל הסתפק, למרות החלטתו של בית המשפט המחוזי, בחקירתם של המשיב 2 ואביו של המשיב אשר דבקו, כצפוי, בגרסה אותה דחה בית המשפט המחוזי. הרושם הברור העולה מהתנהלותו זו של המל"ל הוא כי מה שהינחה אותו אינו אלא האינטרס הצר של דחיית התביעה הספציפית לתשלום גמלה. התנהלות כזו אינה הולמת גוף ציבורי. ניתן היה לצפות שהמל"ל לא יבחר בנסיבות המקרה דנן בפתרון הקל ולא יאחז כמוצא שלל רב בגרסה העובדתית המשותפת שהציגו בפניו העובד והמעביד. ניתן היה לצפות שהמל"ל ייתן בהחלטתו משקל לקביעותיו של בית המשפט המחוזי אשר דחה גרסה זו וכי יבחן באופן ענייני ומאוזן כיאה לגוף ציבורי את מכלול ההיבטים והנתונים הרלוונטיים, טרם שיחליט האם לקבל את התביעה או לדחותה.    

 16.      בנסיבות המיוחדות והחריגות שנוצרו במקרה דנן, נראה לי אפוא כי מן הראוי להחזיר אל המל"ל לבחינה מחודשת את הדיון בתביעה שהגיש המשיב לדמי פגיעה ולהכרה בתאונה כתאונת עבודה. זאת על מנת שההחלטה בעניין זה (על כל ההשלכות הנובעות ממנה לעניין תשלום גמלה למשיב וניכוי תשלומים אלה מן הפיצוי שזכאי לו המשיב מידי המערערת), תתקבל על ידי המל"ל באופן התואם אמות מידה ציבוריות. לצורך כך, על המל"ל להביא בחשבון, בין היתר, את קביעותיו של בית המשפט המחוזי ואת מכלול הראיות שעליהן מבוססת החלטתו, לרבות החומר שנאסף והוצג על ידי החוקר מטעם המערערת. כמו כן, על המל"ל לנמק את החלטתו, תהא ההחלטה אשר תהא, תוך התייחסות להחלטת בית המשפט המחוזי. עד תום הבירור הנוסף כאמור, ועד שתינתן בעקבותיו החלטה חדשה על ידי המל"ל, "יוקפא" תשלומו של סכום ההפרש שבין הפיצוי שנפסק ובין סך התגמולים אשר קיים סיכוי שהמשיב יקבל מידי המל"ל אם תוכר תביעתו. לצורך קביעת הסכום ש"יוקפא" ישובו הצדדים ויפנו אל בית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה.  

 17.      יתר הטענות שהועלו בערעור ובערעור שכנגד לעניין שיעורי הנכות הרפואית והתפקודית ולעניין סכומי הפיצוי שנפסקו אינן מצדיקות את התערבותנו, להוציא הטענה בעניין כפל ההצמדה של בסיס השכר, אליה אתייחס להלן. אשר לשיעור הנכות הפסיכיאטרית שנקבעה ולדחיית בקשותיה של המערערת למינוי מומחה נוסף. קביעותיו של בית משפט קמא בעניין זה אינן מצדיקות את התערבותנו, נוכח המבחנים שנקבעו על ידי בית משפט זה באותן סוגיות (ראו: רע"א 337/02 מזרחי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ, פ"ד נו(4) 673, 678 (2002); ראו גם ע"א 2160/90 רז נ' לאץ, פ"ד מז(5) 170, 174 (1993)). אשר לסכומי הפיצוי שקבע בית משפט קמא, הלכה פסוקה היא כי בית משפט זה לא ימיר את הערכותיה של הערכאה הדיונית בהערכתו שלו אלא אם כן סכומי הפיצויים שנפסקו הינם בלתי סבירים או שנפלה טעות בולטת בהערכת הנזק (ראו: ע"א 60/87 אילוז נ' דוד, פ"ד מב(3) 643, 647 (1988); ע"א 7130/01 סולל בונה בנין ותשתית בע"מ נ' תנעמי, פ"ד נח(1) 1, 24 (2003)). אין זה המקרה שבפנינו, להוציא כאמור הפרשי ההצמדה שנוספו על פי קביעתו של בית משפט קמא לפיצוי שאותו פסק בגין הפסד השתכרות בעבר. אכן, הבסיס לחישוב הפיצוי בגין הפסד זה היה השכר הממוצע במשק ביום מתן פסק הדין. על כן, לא היה מקום להוסיף לכך גם הפרשי הצמדה, כמפורט בסעיפים 10 ו-11 לפסק דינו של בית משפט קמא. פסק דינו של בית המשפט יתוקן אפוא באופן שהפרשי הצמדה אלה יופחתו מסכום הפיצוי שנפסק.   סוף דבר  

18.      בשל כל הטעמים שפורטו לעיל אציע לחברי להחזיר את הדיון אל המל"ל על מנת שישוב וידון בתביעתו של המשיב לדמי פגיעה ולהכרה בתאונה כתאונת עבודה בהתאם לאמור בסעיף 16 לעיל. עוד אציע כי לצורך קביעת סכום הפיצוי שתשלומו "יוקפא" עד למתן החלטה כאמור, ישובו הצדדים ויפנו אל בית המשפט המחוזי בבקשה מתאימה. לבסוף, אציע כי מסכום הפיצוי שנפסק למשיב בגין הפסד השתכרות בעבר, יופחתו הפרשי הצמדה למדד. בנסיבות העניין הייתי נמנעת מעשיית צו להוצאות.     

                                                                           
ש ו פ ט ת   המישנה לנשיא (בדימ') מ' חשין:             
אני מסכים לחוות-דעתה הנאה של חברתי, השופטת אסתר חיות. בימים שמכבר סברנו כי משפט המדינה נבנה ונחלק מדורים-מדורים; כי כל מדור ומדור חי ופועל בתחומיו; וכי הקשר בין המדורים – ככל שיש קשר ביניהם – קשר רופף ואקראי הוא. דיני חוזים היו דיני חוזים, דיני נזיקין היו דיני נזיקין, דיני קנין היו דיני קנין, דיני המינהל היו דיני המינהל, וכו'. והגם שנתעוררו מעת לעת סוגיות באזורי הגבול שבין אותם מדורים, על דרך הכלל חי לו כל מדור סוגר ומסוגר בקונכיה שנבנתה עבורו, נשלט בידי עיקרי יסוד ודוקטרינות שנוצרו עבורו. כך היה בתחומי המשפט הפרטי גופו, קל וחומר ביחסים שבין המשפט הפרטי לבין המשפט הציבורי, וביתר דיוק: ביחסים שבין המשפט הפרטי לבין עיקרי-יסוד ודוקטרינות השליטים במשפט הציבורי. ימים אלה חלפו-עברו. חוות-דעתה של חברתי מהווה דוגמה יפה – וברוכה - לאחדות המשפט, אחדות הבאה לידי ביטוי, בין השאר, באוסמוזה של עיקרי-יסוד ודוקטרינות ממדור אחד למישנהו, ובמקרה המונח לפנינו: בנדידתם ובחדירתם של עיקרים מתחום המשפט הציבורי אל תחום המשפט הפרטי. בענייננו-שלנו, לא נוכל להתערב, כמובן, בשאלה אם סמכות השיפוט בסוגיה פלונית ניתנת לגוף-שיפוט זה או אחר, ואולם לתכלית גילוי האמת, לעשיית הצדק וליעילות הדיון – והן המטלות המוטלות על כל בית-משפט - מאפשרת לנו אחדותו של המשפט לדלוג על הנחרצות שבחלוקת סמכות השיפוט. וטוב שכך.    
המישנה לנשיא (בדימ')   הנשיא א' ברק:             
אני מסכים לפסק דינה של השופטת חיות ולהערותיו של המישנה לנשיא (בדימ') מ' חשין.    
ה נ ש י א                הוחלט כאמור בפסק דינה של השופטת א' חיות.             
ניתן היום, י"ג באייר התשס"ו (11.05.2006).        
 ה נ ש י א                               המישנה לנשיא (בדימ')                     ש ו פ ט ת