בית משפט השלום בחיפהת"א 7754-05-09 איוב ואח' נ' עומר אלמוכתאר בע"מ ואח'  בפניכב' השופטת  עדי חן-ברק.
התובעת דלאל איוב נגד
הנתבעים1.עומר אלמוכתאר בע"מ2.מגדל חברה לביטוח בעמ
צד שלישי אשל מעליות בע"מ.
חקיקה שאוזכרה:פקודת הנזיקין [נוסח חדש]: סע'  41פקודת הבטיחות בעבודה [נוסח חדש], תש"ל-1970תקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז-1956: סע'  47(4)(ב)
פסק דין 
תביעה בגין נזק גוף שנגרם לתובעת בתאונה שארעה ביום 29/6/07 בעת שעשתה שימוש בדרגנוע שנמצא בחנות כלבו בה עבדה. המחלוקת נסבה בשאלת האחריות ובשאלת הנזק.° א. מבוא וטענות הצדדים:1.      התובעת טוענת כי בעת שעלתה בדרגנוע נתקעה רגלה בין המדרגה האחרונה עליה עמדה לבין המשטח שנמצא בקצה המדרגות, ונפגעה. לאחר זמן מה כשהתובעת זועקת לעזרה עצר השומר במקום את פעולת הדרגנוע, ולאחר שהפך את כיוון נסיעת המדרגות, הצליחה התובעת לשחרר את רגלה כשהיא פצועה, מדממת, וכואבת.--- סוף עמוד  1 ---2.      האירוע התרחש ביומה ה -4 של התובעת בעבודתה בחנות הכלבו בה היה ממוקם הדרגנוע שם עבדה כמוכרת באגף הנעליים.3.      הנתבעת 1 הינה בעלת הכלבו ומעבידתה של התובעת.         הנתבעת 2 בטחה את הנתבעת 1.4.      הנתבעות הגישו הודעת צד שלישי כנגד א.ש.ל מעליות - חברה שהתקשרה עם הנתבעת 1 לצורך קבלת שירותי תחזוקה, תיקון וטיפול לדרגנוע (להלן: "אשל").5.      בישיבת ההוכחות שהתקיימה העידו התובעת, חשב ומנהל משמרת אצל הנתבעת, וכן מנהל אשל. התובעת אף זימנה עד ראיה שהינו עובד הנתבעת, ושהוגש תצהיר עדות ראשית מטעמו, ואולם עד זה לא התייצב לדיון, וב"כ התובעת ויתר על עדותו.6.      מנהל המשמרת מטעם הנתבעת העיד, בניגוד לגרסת התובעת, כי התאונה התרחשה כאשר התובעת עשתה שימוש בדרגנוע העולה לצורך ירידה, וכתוצאה מכך נפגעה.














7. על בסיס עדות מנהל המשמרת ונוכח העובדה כי עדותה של התובעת הינה עדות יחידה של בעל דין טוענת הנתבעת כי התובעת לא עמדה בנטל להוכיח את גרסתה לאופן ארוע הנפילה.         כן נטען כי ממילא לא הוכחה רשלנות הנתבעת אף אם תתקבל גרסת התובעת.לחילופין טוענת הנתבעת כי במידה והתביעה תתקבל יש לחייב את אשל במלוא הסכום נוכח תפקידה בתחזוקת הדרגנועים, בהיותה בעלת הידע המקצועי בתחום, ומכוח הסכם ההתקשרות בין השתיים.8.       אשל טוענת כי דין התביעה להדחות בהעדר הוכחת רשלנות מצד התובעת, ומשאין להחיל בנסיבות המקרה את סעיף 41 לפקודת הנזיקין.          לחילופין היא מבקשת לדחות את ההודעה כנגדה בטענה כי נגרם לה נזק ראייתי נוכח העובדה שהנתבעת לא דיווחה לה על האירוע בסמוך להתרחשותו, ולא אפשרה לה לבוא ולבחון את הסיבה שבגינה נפגעה התובעת.          בנוסף נטען כי הנתבעת פעלה בניגוד להסכם בין הצדדים, חסכה בהזמנת הצד השלישי ופעלה באופן עצמאי לתקן תקלות בדרגנוע, זאת מבלי להפסיק את פעולתו, ומבלי שערבה בכך את הצד השלישי.ב. שאלת החבות: 9.      באשר לנסיבות האירוע נתתי אמון מלא בעדות התובעת אשר ניתן למצוא לה חיזוק בטפסים שמולאו בסמוך לאחר התאונה ושהוגשו למל"ל באישור ובחתימת הנתבעת 1.         בטופס 250 שנחתם מספר ימים בודדים לאחר האירוע (כבר ביום 3/7/07) נכתב כך: "כשעלתה במדרגות החשמליות כף רגל שמאל נתקעה במדרגות", ובתעודה רפואית ראשונה לנפגע בעבודה שנחתמה ביום 4/7/07 נרשם: "כשעלתה במדרגות החשמלית כף רגל נתקעה".         לו, בעת החתימה על טופס 250, סבר חשבה של הנתבעת כי מדובר בגרסה שקרית יכול היה לציין זאת בטופס – דבר שלא נעשה על ידו.         לענין חשיבותה של הגרסה הראשונה שניתנת, והאפשרות לראות בה חיזוק לעדות יחידה של בעל דין ראה האמור בפסקי הדין הבאים: ע"א 8388/99 הסנה נ' בן ארי ניתן ביום4/6/02, ע"א32/08 (מחוזי נצרת) סעדיה נ' הפניקס ניתן ביום 1/9/08.  --- סוף עמוד  2 ---10.     יתר על כן – בעדות העד מטעם הנתבעת, שנטען כי היה עד ראיה, נפלה סתירה מהותית באשר           לנסיבות האירוע בין עדותו בתצהירו לבין עדותו בבית המשפט.העד העיד בתצהירו, כאמור לעיל, כי התובעת עשתה שימוש לצורך ירידה בדרגנוע העולה ורק לאחר שהגיעה לסוף הירידה ארעה התאונה (דהיינו התאונה התרחשה למטה בקצה המדרגות וליד המקום בו עמד – "אני הבחנתי בתובעת יורדת במדרגות הנעות העולות לאחר שסיימה את הירידה היא לבד המשיכה ללכת..."-סעיף 5 לתצהירו נ/4).ברם בעדותו בבית המשפט מסר תיאור שונה בתכלית ולפיו התובעת בקשה לרדת ובטעות עלתה על הדרגנוע העולה, על כן הסתובבה מיד, ולאחר שהסתובבה נפגעה ברגלה – דהיינו התאונה ארעה בקצה העליון של המדרגות כאשר העד בכלל אינו עומד בקרבת מקום אלא בקומה התחתונה. גם בסתירה זו יש כדי לשמש סיוע לעדותה המהיימנה של התובעת.11.     אין בויתור התובעת על עדות העד מטעמה כדי לפגוע בגרסתה משהוברר כי מדובר בעד שעדיין עובד בשירות הנתבעת, זומן לבית המשפט על ידי ב"כ התובעת כדין, ברם לא התייצב – ומכאן שסביר לקבל את הטענה כי חשש ממסירת עדות כנגד הנתבעת, על אף שחתם על תצהיר התומך בגרסתה העובדתית.12.     למעלה מן הצורך אומר בנוסף לאמור לעיל כי יכול שהיה באמון מוחלט שבית המשפט רוחש לעדות בעל דין כדי עמידה במצוות הסעיף, וראה בענין זה ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי ניתן ביום 17/2/92, וכן האמור בפסק דינו של כב' הש' עמית בת.א. 1136/93 ברכה נ' פועלים ניתן ביום 16/11/98.13.     בנסיבות הפגיעה כפי שהעידה עליהן התובעת, המתיישבות גם עם אופי הפגיעה – פצע מעיכה ולא נפילה בשל איבוד שווי משקל, אין ספק כי התמלאו כל תנאיו של ס' 41 לפקודת הנזיקין(הדבר מדבר בעדו), ומכאן שעל הנתבעת נטל הראיה שלא היתה התרשלות שתחוב בגינה.14.     יש לדחות את טענת ב"כ צד ג' לפיה לא מתקיים, בנסיבות המקרה, התנאי הראשון לתחולתו של סעיף 41 מאחר שהתובעת יודעת את נסיבות פגיעתה.         התנאי הראשון לתחולת הסעיף אכן קובע כי נדרשת אי ידיעה באשר לנסיבות שהביאו לאירוע, וכי אי הידיעה נמשך עד למועד בו נדרש התובע להוכיח את יסודות תביעתו (כאמור בע"א 8151/98 שטרנברג נ' צ'ציק ניתן ביום 4/11/01) אלא שהידיעה הנדרשת נוגעת לקיומן של "הנסיבות המעשיות" לאירוע.         בפסקי הדין הותיקים בהן נקבעו ההלכות בדבר הכלל – "הדבר מדבר בעדו", הוא הוחל שעה שעל ראשו של אדם צנחה נפלה לה חבית קמח, שק סוכר או לבנה (ראה האמור בע"א 224/51 פריצקר נ' פרידמן  פ"ד ז' 6). באותם מקרים ידע הנפגע מה פגע בו אך לא ידע מהיכן הגיע החפץ המזיק, מדוע הונח במקום בו הונח לפני שצנח עליו וכו'.         כך גם במקרה דנן: התובעת יודעת שעשתה שימוש רגיל במדרגות, ולפתע נתפסה רגלה ונפצעה. אין היא יודעת את המנגנון המדוייק , כיצד קרה הדבר ? מדוע ארע ? ואיך ?15.     משאין מחלוקת כי לנתבעת היתה שליטה בנכס, וברור כי נסיבות האירוע מתיישבות הרבה יותר עם ההנחה בדבר רשלנות הנתבעת מאשר עם המסקנה כי זו נקטה בזהירות סבירה (ודוק - רגלו של אדם שעושה שימוש רגיל בדרגוע אינה אמורה להתפס ולהמעך...) אזי יש לקבוע כי נטל השכנוע עובר לנתבעת.         ראה בענין דומה האמור בע"א 1049/96 המשביר נ' אסתר לם ניתן ביום 17/9/96.--- סוף עמוד  3 ---16.     כפי שאפרט להלן כשלה הנתבעת מלהרים את הנטל המוטל עליה להראות כי לא היתה התרשלות שתחוב בגינה.17.     על סמך עדות מנהל אשל, עדות שלא נסתרה, עולה כי קיימות שתי אפשרויות עיקריות שבגינן עשוי היה להתרחש אירוע, כפי שמתארת אותו התובעת:האחת – קיומו של פלסטיק שבור בקצה המדרגה העליונה.השניה – חסר במספר שיניים ב"מסרק" האלומיניום שנמצא בקצה המדרגות (ראה עדותובסעיף 17 לתצהירו ככל שהדבר נוגע למסרקים, ובסעיף 16 ככל שהדבר נוגע לפגיעה בגין פלסטיק שבור).בבית המשפט אף הרחיב בענין זה תוך שהוא מסביר כי בהתחשב באופי הפגיעה (פצע מעיכה שלא הביא לקטיעה) סביר יותר לקבוע כי המסרק בקצה המדרגות היה פגום באופן שהיו חסרות בו שיניים, יותר מקיומו של פלסטיק שבור, וכי זו היתה הסיבה לפגיעה:"אם עולים עם כפכף והוא רך מאוד ויש שן אחת שבורה או שניים שבורות (הכוונה במסרק – לא במקור – ע.ב.) יש סיכוי גדול מאוד שהכפכף יתפס בפנים ואיתו ילכו האצבעות. אם היה פלסטיק שבור, להערכתי, הגב' היתה היום בלי רגל. כיוון שמה שמתארת הגב' בארוע שלה לדעתי היו מסרקים עם שיניים שבורות וגם מסרקים אסור היה לנתבעת להחליף לבד. הם היו צריכים לקרוא לנו אם היו רואים שן שבורה"-עדותו בעמ' 29 שר' 14.18.     עדותו לפיה אופי הפגיעה מתאים יותר להמצאות פגם במסרק (ולא לפלסטיק שבור) אף מקבלת חיזוק מהעובדה כי שבועיים לפני האירוע ביקר במקום טכנאי מטעמה של אשל וביצע טיפול מקיף שכלל החלפת 34 פלסטיקים – מכאן שסביר לקבוע כי במהלך השבועיים שעברו בין ביקורו של הטכנאי לבין האירוע לא נשבר ו/או התגלה לענין פגם כלשהו באחד הפלסטיקים, ומכאן שלא זו הסיבה לפגיעה.19.     מעדות מנהל המשמרת של הנתבע עלה בבירור כי אין בנמצא אדם מסויים וקבוע שתפקידו לבדוק מידי פעם את המדרגות על מנת לבחון האם קיים פגם כלשהו הנראה לעין: שינים שבורות במסרק או המצאות פלסטיק שבור.         מנהל המשמרת העיד במפורש כי אין זה מתפקידו לבדוק את המדרגות על אף שאישר כי מידי פעם נשברו הפלסטיקים שהונחו על המדרגות או נצפה פגם במסרקים (ראה עדותו בעמ' 20 שר' 22. – "אני מתפקידי לא בודק את המדרגות").         הנתבעת לא הביאה לעדות מטעמה אדם אחר שהדבר כן היה מתפקידו – למשל את אחראי התחזוקה בבנין.20.     ברור כי במקום שבו קיימות מדרגות נעות המשמשות אנשים רבים (במקרה דנן – מדרגות שנמצאות בתוך חנות כלבו גדולה) יש צורך בקיומה של בדיקה ויזואלית של המדרגות, ולא רק פעם בחודש בעת הגעתו של טכנאי אשל. בדיקה שגרתית יומיומית צריכה להיות מבוצעת על ידי המחזיק שנמצא במקום מידי יום.21.     יתר על כן - הוכח כי הנתבעת נהגה להחליף בעצמה "מסרקים" שבורים זאת בניגוד להסכם ובניגוד לחוק. ראה, בענין זה, את עדות מנהל המשמרת מטעמה:--- סוף עמוד  4 ---         "..אם יש מסרקים מקדימה אפשר לסדר אותם. רק זה הדבר היחיד שהיינו עושים בעצמנו...יש בורג, מורידים אותו ושמים את המסרק ומחזירים את הבורג. אם יש יותר משן אחת שבורה היינו מוציאים את המסרק ושמים חדש. יש לנו בחנות מלאי של מסרקים"-עמ' 26 שר' 31).            22.     ברור כי החלפת מסרק הינה פעולה מקצועית שיש לדעת כיצד לבצעה, מתי, ואיך, וברור כי נאסר על הנתבעת לבצע אותה בעצמה אלא היה עליה לקרוא לאשל. ראה, בענין זה, האמור בסעיף 6ה' להסכם המחייב את הנתבעת להודיע לאשל על כל תקלה, וכן ראה עדות מנהל אשל שלא נסתרה:         "ככל שמתגלה תקלה כלשהי באחת ממערכות הבנין, לרבות הדרגנועים, אזי, הוא מחוייב גם על פי ההסכם בינו לבין אשל לדווח על כך מידית לאשל, לוודא כי לא ייעשה כל שימוש בדרגנועים עד לבדיקתם ותיקונם ככל שנדרש"-סעיף 21 לתצהירו, ג/1.23.     העובדה שבסמוך לאחר האירוע לא דאגה הנתבעת לדווח לאשל על האירוע ולהזמין אותה לבדיקת הדרגנוע (כאשר הפעם הבאה שטכנאי מטעם אשל ביקר במקום היה רק בחודש 9/07 במהלך ביקור שגרתי לצורך מתן שירות), בהחלט מתיישבת עם עדות מנהל המשמרת של הנתבעת לפיה החלפת המסרקים השבורים נעשתה על ידם ללא צורך בקריאה לטכנאי אשל, ומכאן שסביר לקבוע כי פגם במסרק היה הגורם לתאונה, והדבר "טופל" ע"י הנתבעת באופן עצמאי כפי שנהגה לעשות – דבר שחסך קריאה לטכנאי מטעם אשל.24.     יובהר כי ע"פ האמור בהסכם היה על הנתבעת לשאת בתשלום נוסף בגין כל הזמנה של אשל מעבר לביקור החודשי (ראה פירוט בסעיף 7ד' להסכם), דבר שיש בו כדי להסביר את התנהלות הנתבעת בנקיטת "תיקונים עצמאיים".25.     עוד הוברר כי בניגוד להסכם ולחוק לא דאגה הנתבעת לעמוד בדרישותיו של בודק מוסמך מטעם משרד העבודה, ולא הוצגה על ידה תעודת בדיקה של בודק מוסמך המעידה על תקינות הדרגנוע נכון למועד האירוע ו/או בכלל. גם ענין זה הוטל עליה, כבעלת הנכס, בהסכם עם אשל, והעד מטעם הנתבעת (חוסם) אף אישר בעדותו כי ידע שאסור לעשות שימוש בדרגנוע ללא אישור של בודק מוסמך:         "ש. האם ידעת שאסור להשתמש בדרגנוע אלא אם כן יש אישור של בודק מוסמך ?         ת. אני יודע את זה"-עמ' 22 שר' 18.לענין החובה לזמן בודק מוסמך ולהמנע מהפעלת דרגנוע עד לקבלת אישור (הן בהפעלה ראשונה של דרגנוע והן כל 12 חודשים לאחר מכן) ראה האמור בפרק ה' לתקנות הבטיחות בעבודה(נוסח חדש) תש"ל 1970, וכן ראה האמור בסעיף 6ט' להסכם בין הצדדים המטיל את החובה בענין זה על הנתבעת:"המזמין מתחייב בזאת להזמין בודק מוסמך בהתאם לפקודת הבטיחות בעבודה..לשאת בהוצאות הבדיקה, לגרום לביצוע הנדרש בדו"ח בדיקת המעלית וכן להחזיק תעודת בדיקה מטעם משרד העבודה ו/או מסמכים אחרים המתייחסים למעלית (במקום מעלית צריך להיות הדרגנוע כאמור בהערה שמצויה בסוף ההסכם – ע.ב).26.     על אופן התנהלותה הקלוקלת של הנתבעת, שהמשיכה להפעיל את הדרגנועים גם כשנצפו פגמים, ניתן ללמוד גם ביחס להחלפת חלקי הפלסטיק הפגומים:--- סוף עמוד  5 ---          מנהל אשל הבהיר בעדותו (שלא נסתרה) כי מדובר בחלקים שנקנו על ידי הנתבעת ועברו בלאי מואץ בשל איכות ירודה – דבר המתיישב עם העובדה ששבועיים קודם לאירוע נשוא התביעה נאלצה אשל להחליף 34 חלקי פלסטיק !!         הוברר כי הנתבעת לא דאגה לזמן את אשל בכל פעם שנצפה פלסטיק שבור בוודאי שלא דאגהלהשבתת המדרגות עד הגעתו של טכנאי מטעם אשל והחלפת הפלסטיק.         העובדה שבטיפול שגרתי שנערך שבועיים לפני האירוע (ביום 11/6) החליפה אשל "פלסטיקים שבורים ב-34 מדרגות" מלמדת כי היא לא נקראה להגיע כל פעם שנצפה חלק פלסטיק שבור אלא המתינה לבדיקות התקופתיות (על אף שהוברר כי מדובר היה בטיפול חצי שנתי בו פורקו כל המדרגות והוחלפו לא רק פלסטיקים שבורים אלא גם פלסטיקים בלויים).         הדבר נלמד גם מהעובדה שלא הוצג ולו מסמך אחד המלמד על קריאה יזומה מצד הנתבעת לאשל, שלא במועד התחזוקה השוטף, לצורך החלפת פלסטיק שבור. ודוק – מהעובדה שבכל ביקור הוחלף יותר מפלסיק אחד מלמדת בוודאות כי נצפו פלסטיקים שבורים גם בין הבדיקות התקופתיות, ואולם הנתבעת המתינה עד להגעת טכנאי אשל.         עוד הוכח בעדות מנהל אשל כי בשנת 2008 נגמר מלאי הפלסטיקים שהחזיקה הנתבעת כך שאשל לא יכולה היתה לדאוג להחלפת פלסטיקים פגומים, ולמרות זאת המשיכה הנתבעת להפעיל את הדרגנועים. על כך הוציאה אשל התראה לנתבעת בדוח מיום 24/6/08 בו נכתב כי: "נמצא פלסטיק צהוב שבור במדרגה, נמסרה הודעה ללקוח. אין להפעיל את הדרגנוע עד להחלפת הפלסטיק השבור סכנה !".         הדבר נכתב לאחר שטכנאי אשל הבחין במסגרת ביקור חודשי שגרתי בפלסטיק שבור (כאשר הוא לא הוזמן במיוחד על ידי הנתבעת לצורך כך), ברם לא יכול היה להחליפו בשל חוסר במלאי – דבר שככל הנראה לא הפריע לנתבעת להמשיך ולהפעיל את הדרגנוע (לפחות עד הגעת הטכנאי).     27.     לסיכום שאלת החבות אומר כי הנתבעת לא הרימה את נטל השכנוע להוכיח כי לא התרשלה הן כמעבידה של התובעת והן כמחזיקת הקניון בתחזוקת הדרגנוע, ומכאן שעליה לפצות את התובעת.28.     למעלה מן הצורך אומר כי גם לו היה נקבע כי אין, בנסיבות הענין, תחולה לסעיף 41 לפקודה, הרי שדי בראיות שהביאה התובעת, בדבר אופן התרחשות התאונה וסיבותיה האפשריות על מנת לבסס את רשלנות הנתבעת ולו במידה הנדרשת להעביר את נטל הבאת הראיות (להבדיל מנטל השכנוע) על שכמה של הנתבעת, ליישב את אירוע התאונה עם היעדר רשלנות מצדה – דבר בו לא עמדה.29.     בנסיבות הענין אין להטיל על התובעת אשם תורם כלשהו משהוברר כי זו עשתה בדרגנוע שימוש רגיל וטבעי.  ג. יחסי הנתבעת וצד ג': --- סוף עמוד  6 ---30.     משנקבע כי האפשרות המסתברת ביותר לקרות האירוע הינה פגם בדרגנוע (במסרק), אזי, יש להטיל חבות גם על אשל בהיותה הגורם שאחראי לדאוג לתקינות הדרגנוע ולבטיחות הנוסעים בו.          במסגרת זו היה מחובתה של האשל לבדוק את המסרקים בכל ביקור ולדאוג להחלפתם במידה ונמצאו בהם "שיניים שבורות" כפי שהבהיר מנהלה בעדותו.          מדוחות הביקורים השוטפים שהציגה אשל עולה כי שבועיים לפני האירוע ביקר במקום טכנאי מטעמה, וביצע טיפול חצי שנתי בדרגנועים. אין בדו"ח שהוצג כל התייחסות למצב המסרקים ואשל לא מצאה לנכון להביא לעדות את הטכנאי שערך טיפול זה, אשר יכול היה לשפוך אור על הבדיקה שבצע באותו מועד וכן להבהיר מה היה מצב המסרקים, האם נבדקו על ידו ? וכו'. על כך ראוי להחיל את הכלל הידוע בדבר המנעות מהבאת ראיה. 31.     יתר על כן - הוכח בבירור כי אשל ידעה שהנתבעת מבצעת "תיקונים עצמאיים", לפחות בנושא המסרקים. ראה עדות מנהלה בעמ' 28 שר' 19 ממנה הוברר כי הנתבעת החזיקה במחסניה קרטון של "מסרקים" חדשים, ומידי פעם היתה מחליפה את המסרקים הקיימים.          על אף האמור לעיל לא הוכח כי אשל התריעה על כך. לא הוצג ולו מכתב אחד של אשל לנתבעת ממנו עולה כי אשל מודיעה לנתבעת על האיסור שחל בנקיטת תיקונים עצמאיים כאשר מעדות מנהל המשמרת מטעם הנתבעת אף עלה כי מעולם לא נאמר לו ע"י אשל כי חל איסור על החלפת המסרקים – דבר שנהג לעשות, כאמור, מידי פעם בפעם, ובידיעת אשל.32.     עוד הוכח כי אשל ידעה שבדרגנועים קיימים ליקויים תכופים נוכח שימוש בחומרי חילוף שאיכותם ירודה ושבגין כך סבלו מבלאי מואץ - ראה עדות מנהלה בסעיף 8 לתצהירו. עובדה זו בצירוף ידיעתה כי הנתבעת נוהגת לבצע תיקונים עצמאיים מטילה על אשל חובה מוגברת להודיע לנתבעת על האיסור שחל בתיקון עצמאי – דבר שלא הוכח כי נעשה על ידה עובר לאירוע. נהפוך הוא – הוברר כי אשל העלימה ו/או עצמה עיניה ביחס לתיקונים העצמאיים בהם נקטה הנתבעת.         33.     אשל גם ידעה כי הנתבעת לא דאגה לפעול בהתאם להנחיות שנתנו לה על ידי הבודק המוסמך מטעם משרד העבודה, ומכאן שאשל ידעה היטב כי אין בידי הנתבעת תסקיר בדיקה המעיד על תקינות הדרגנוע - ראה סעיף 11 לתצהיר מנהל אשל.          תקנות הבטיחות בעבודה אוסרות על הפעלת דרגנוע ללא אישור בודק מוסמך וכן נאסר על הפעלת דרגנוע ללא בדיקה תקופתית של בודק מוסמך פעם ב-12 חודשים (ראה תקנות 70ג' ו-70ד' לתקנות בטיחות בעבודה).          תחת הפסקת פעילותה במתן שירות מקצועי ותחזוקת דרגנוע שאינו עומד בדרישות החוק (בהעדרו של תסקיר בודק מטעם משרד העבודה), המשיכה אשל במתן שירות לנתבעת.34.     מכאן שבמבחן "האשמה המוסרית" ראוי להטיל חבות מסויימת גם על אשל הנאמדת על ידי בשיעור של 25%.35.     יש לדחות טענת הנתבעת במישור החוזי - תניית השיפוי בהסכם אינה מלמדת כי אשל קיבלה על עצמה התחייבות לשפות את הנתבעת בשל אחריותה ו/או רשלנותה של הנתבעת. ד. שאלת הנזק: --- סוף עמוד  7 ---35.     התובעת הינה ילידת 1983 (בת 24 במועד האירוע והינה בת 28 כיום).36.     כתוצאה מהפגיעה נגרם לתובעת פצע מעיכה ברגל שמאל. היא נלקחה לחדר מיון בבית החולים בנצרת שם אובחן חוסר עור לכל אורך הפצע ושוליים מעוכים (7 ס"מ על 2 ס"מ ע"פ תיעוד בית חולים בנצרת. 10 ס"מ על 2 ס"מ ע"פ תיעוד בני ציון). בבדיקה נוירולוגית נמצאה ירידה בתחושה באצבע חמישית של כף הרגל.הפצע נתפר בחדר מיון לאחר שבוצעו שטיפות רבות וקירוב השוליים. לאחר מכן אושפזה התובעת במשך 4 ימים במחלקה האורטופדית וניתן לה טיפול אנטיביוטי "מערכתי". התובעת שוחררה עם הנחיות להחלפת תחבושות כל יומיים והמשך מעקב. בהמשך התלוננה על הגבלת תנועה ברגל.37.     נוכח זיהום שהתפתח אושפזה, בשנית, ביום 20/7/07 למשך 3 ימים נוספים בבית חולים בני ציון שם טופלה באנטיביוטיקה ומשככי כאבים.38.     התאונה הוכרה על ידי המוסד לביטוח לאומי כתאונת עבודה.לתובעת אושרה תקופת אי כושר בת כחודשיים (עד ליום 31/8/07) ולאחר מכן נקבעה לה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין "תוצאות אחרות של פציעות בכף הרגל המשפיעה על כושר התנועות בצורה בינונית" (לפי סעיף 47(4)(ב).39.     התובעת ביקשה להסתמך על הנכות הרפואית שנקבעה במל"ל ולא הגישה חוות דעת מטעמה.         הנתבעות הגישו חוות דעת נגדית ממנה עולה כי לתובעת לא נותרה נכות כלשהי.         ב"כ הצדדים הגיעו להסכמה לפיה הנכות הרפואית שתחייב בתיק הינה נכות בשיעור 5%.40.     לאחר התאונה לא שבה התובעת לעבוד אצל הנתבעת.ע"פ תלוש השכר היחיד שהנפיקה הנתבעת לתובעת (כאמור לעיל ארעה התאונה ביומה ה-4 של התובעת לעבודתה אצל הנתבעת) ניתן ללמוד כי השכר שהוסכם עימה עמד על כ-20 ₪ לשעה, בצירוף תשלום עבור נסיעות. מכאן שהשכר החודשי, לו היתה עובדת עד סוף החודש, היה מסתכם בכ – 3,700 ₪ לחודש (20₪ לשעה X 8 שעות עבודה ביום X 22 ימי עבודה בחודש, ובצירוף נסיעות).שכר זה בצירוף הפרשי הצמדה להיום הינו 4,225 ₪.41.     כ-4 חודשים לאחר התאונה החלה התובעת לעבוד בחנות בגדים, בחצי משרה, בשכר של כ-1,500 ₪. התובעת הפסיקה עבודתה שם כשהגיעה לחודשי הריון מתקדמים (ב - 2/08). בחודש 6/08 ילדה את ילדה השני, ובישיבת ההוכחות התברר כי לאחרונה (בחודש 11/10) החלה לעבוד כמוכרת בחנות וילונות  בשכר ממוצע של כ – 4,500 ₪ (הוצגו תלושים לחודשים 11/10, 12/10).42.     לתובעת שולמו תגמולי מל"ל בסכום של 15,313 ₪ (4047 ₪ ביום 10/3/08, ו-11,266 ₪ ביום 7/1/09). בצירוף הפרשי הצמדה וריבית להיום הסכום הכולל הינו במעוגל 17,000 ₪.          בהתחשב בכל האמור לעיל להלן חישוב הפיצוי:          כאב וסבל:נוכח פציעת התובעת שהינה, לכל הדעות, פציעה כואבת, שהצריכה שני אשפוזים בני 7 ימים וקבלת טיפול אנטיביוטי אינטנסיבי, ותוך מתן משקל לנכות הרפואית שנותרה אני מעריכה את הפיצוי בראש נזק זה בסך של 30,000 ₪.--- סוף עמוד  8 ---הפסד שכר:התובעת נעדרה מעבודה במשך כ-4 חודשים לאחר התאונה, אם כי אושרה לה תקופת אי כושר בת חודשיים בלבד. כן יש לקחת בחשבון את העובדה כי בשנת 2008 נולד לתובעת תינוק ומסיבה זו הפסיקה לעבוד מספר חודשים קודם לכן ואף לאחר מכן לא שבה לעבודה, וזאת ללא קשר לפגיעה בתאונה.מכאן שראוי לפסוק הפסד שכר מלא בגין שני חודשי אי הכושר:4,225 ש"ח X חודשיים = 8,450 ₪, ובצירוף ריבית הסכום בקירוב הינו 10,400 ₪.מתום תקופת אי הכושר ועד היום ראוי לפסוק סכום גלובלי מתון שיקח בחשבון מחד את הנכות שנקבעה, ומאידך את העובדה כי מדובר בנכות נמוכה. כן יש לקחת בחשבון את העובדה כי במהלך תקופת העבר שהתה התובעת בביתה מספר חודשים לא מבוטל ללא קשר לפגיעה (לפני ואחרי לידה).הנני מעמידה את הפיצוי לתקופה שמתום תקופת אי הכושר (מיום 1/9/07) ועד היום (כ–41 חודשים) על 4,000 ש"ח.הפסד כושר השתכרות לעתיד:הנכות הרפואית שנותרה הינה נמוכה מאוד (5%). בפועל שבה התובעת זמן קצר יחסית לאחר התאונה לעבוד כמוכרת, וגם כיום היא עובדת במשרה מלאה כמוכרת (8 שעות ביום – עבודה פיזית שמצריכה עמידה ממושכת על הרגליים). מכאן שניתן לומר כי לנכותה הרפואית אין השפעה תיפקודית משמעותית, או לכל הפחות השפעתה התיפקודית, אם בכלל קיימת, אינה עולה כדי הנכות הרפואית. נדמה שבמקרה דנן ניתן להסתמך על הקביעה של המלומד קציר לפיה נכות בשיעור נמוך של 5% הינה נכות שמטיבה אינה עלולה להשפיע על כושר התיפקוד בנוגע להשתכרות. יחד עם זאת מדובר בבחורה צעירה מאוד, שעובדת בעבודה פיסית הדורשת שעות עמידה ממושכות על הרגלים.בהתחשב בגובה הנכות ובסוג עבודתה של התובעת יש לפסוק סכום גלובלי המוערך על ידי בסך של 33,000 ₪. הסכום שנפסק לוקח בחשבון גם את טענות התובעת בדבר הפסד פנסיה.עזרת צד ג:ראוי לפסוק פיצוי מסוים בגין העזרה שניתנה לתובעת על ידי בני משפחתה (בעלה) בתקופה הסמוכה לפגיעה, בסך 3,000 ש"ח.הוצאות:מדובר בתאונת עבודה בה מכוסות ההוצאות ע"י המל"ל. לא הוצגו קבלות כלשהן המעידות על תשלום כזה או אחר בו נשאה התובעת בעצמה, ומכאן שאין מקום לפסיקת פיצוי כלשהו.         סה"כ:הסכום הכולל הינו 80,400 ש"ח ובניכוי תגמולי מל"ל משוערכים להיום (17,000 ₪) נותר 63,400 ₪.43.     סוף דבר – הנני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובעת סך של 63,400 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד בשיעור 17.5%. כן ישיבו הנתבעות לתובעת את האגרה ששולמה על ידה.         הנני מחייבת את אשל להשיב לנתבעות 25% מהסכום.         מעבר להשתתפות בשיעור 25% אין לפסוק הוצאות ושכ"ט עו"ד ביחסים בין הנתבעת לצד ג'.         הסכומים שנפסקו ישולמו תוך 30 יום שאם לא כן ישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק.--- סוף עמוד  9 ---ניתן היום,  כ' שבט תשע"א, 25 ינואר 2011, בהעדר הצדדים.512937154678313            עדי חן ברק 54678313